<h1>כל בו הלכ' יוה"כ סימן ס"ט</h1>
<h2>דף עג:</h2>
וכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אף על פי שאינה מלאכה, אסור לעשותו ביום הכפורים, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות, כדרך שמכין אותו בשבת. וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכפורים. וכל שאסור לעשותו לכתחילה בשבת, אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר [מגילה ז' ע"ב], אין בין שבת ליום הכפורים בעניינים אלו, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה, וביום הכפורים בכרת.
מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים, והיא לשבות מאכילה ושתיה, שנאמר תענו את נפשותיכם, ומפי השמועה למדו, ענוי שהוא לנפש, זה הצום. וכל (הצום) [הצם] בו קיים מצות עשה. וכל האוכל בו בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר (וכל) [כי כל] הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא התענה, למדו שמוזהרין בו על אכילה ושתיה. וכל האוכל ושותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. וכן למדנו מפי השמועה, שאסור לרחוץ או לסוך או לנעול הסנדל או לבעול. מצוה לשבות מכל אלו, כמו ששובת מאכילה ושתיה. שנאמר שבת שבתון, שבת לענין אכילה ושתיה, שבתון לענינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן, אלא על אכילה ושתיה בלבד. אבל [אם] רחץ או סך או נעל או בעל, מכין אותו מכת מרדות.
מצות עשה של תורה, לשבות ממלאכה, בעשור לחודש השביעי, שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה בטל מצות עשה, ועובר על לא תעשה, שנאמר בעשור לחודש וכו'. ומהו חייב על עשיית מלאכה ביום זה, אם עשה ברצון בזדון, חייב כרת, ואם עשה בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה, כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, חייב על זדונה בעשור כרת, וכל שחייבין על שגגתו בשבת קרבן חטאת קבועה, חייבין עליה חטאת קבועה ביום הכפורים.
המלך והכלה רוחצין פניהן. המלך, כדי שיראו ביפיו, שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך, והכלה, כדי שלא תתגנה על בעלה. ועד כמה נקראת כלה, עד שלשים יום משנשאת, כדאמרינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.
והחיה מותרת לנעול הסנדל משום צינה כל שלשים יום. והחולה כיוצא בה, ואף על פי שאין שם סכנה. והטעם,
מפני שהצינה קשה להם. ולענין אכילה. כתב רב אחא
גאון ז"ל שאין מענין אותה עד שלשים יום, דהא דאמרינן עוברות ומניקות מתענות ומשלימות, לאו אחיה קאי, שזהו כל שלשים יום. ויש חולקין על דבריו, מדאמרינן והחיה תנעול את הסנדל, ולא אמר שתאכל, אלמא דלענין אכילה
לא (מפליגי) [מפליגינן] בין חיה לשאר נשים. ומכל מקום לפי כוחן וטבען יתענו. והרי הן כחולה, ובאומד דעתן הוא, או על פי רופא. ע"כ.
אכל או שתה פחות מכשיעור זה, אינו חייב כרת, אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על השיעור. והאוכל חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות. וכן השותה חצי שיעור.
האוכל ביום הכפורים (מאכל הראוי) [מאכלים הראויין] לאדם ככותבת הגסה, שהיא פחות מכביצה, הרי זה חייב. וכל האוכלין מצטרפין לשיעור זה, אבל פחות מכן אינו חייב, לפי שאין כתוב ביום הכפורים אכילה אלא תענו, ובפחות מכותבת לא נפיק מכלל עינוי, ולא מיתבא דעתיה בהכי. וכן הדין בשתיה, פחות ממלא לוגמיו, ולפיכך נתנו בו אותו שיעור. וכן השותה משקין הראויין לשתיית אדם, כמלא לוגמיו של שותה, כל אחד ואחד כפי לוגמיו, חייב. וכמה מלא לוגמיו, כדי שיסלקנה לצד אחד ויראה מלא לוגמיו. ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור [אחד].
<h2>דף עד:</h2>
אחד האוכל אוכלין המותרין, או שאכל אוכלין האסורין כגון פגול ונותר וטבל ונבילות וטריפות [וחלב] או דם, הואיל ואכל אוכלין הראויין לאדם, חייב כרת משום אוכל ביום הכפורים.
<h2>דף עז:</h2>
אסור לרחוץ ביום הכפורים, בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד. ואפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים. פי' ונראה שדעת הרב ז"ל שאפילו לתפלה לא ירחץ ידיו. וכן כתב בהלכות ברכות, ביום הכפורים ובתשעה באב, שאין שם נטילה, אין מברכין על נטילת ידים. ויש פוסקין שרוחצין הידים בשחר לתפלה כדרכן, שמה שאמרו שאסור להושיט אצבעו במים, לא אמרו אלא להתענג, אבל למצוה מותר. ודוקא ידיו, אבל פניו אסור. וכן דעת רבינו תם ז"ל, שבבוקר יכול אדם לרחוץ כדרכו, שאין לך ידים מלוכלכות מידים בבוקר, דאמרי התם רוח רעה שורה על הידים, ואינה בורחת עד רחיצה שלישית, ובת מלך שמה, וסכנה היא ליגע בעיניו או בחוטמו או בפיו קודם נטילה. מי שהיה מלוכלך בטיט ובצואה, רוחץ כדרכו מקום הטינופת, ואינו חושש. מי שנכנס לבית הכסא לנקביו, כתב הריא"ג ז"ל ורוב שאר פוסקין, שרוחץ ידיו מפני ניצוצות או מפני מגע בית הטינופת. וכן להסיר לפלוף שבעין או בטיט, שיכול לרחוץ מקום הלכלוך.
אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, בין סיכה של תענוג, בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה, אף על פי שאין בו סכנה, או שהיו לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש.
ומדיחה אשה ידה אחת במים, ונותנת פת לבנה קטן. והחולה רוחץ כדרכו, ואף על פי שאינו מסוכן.
ההולך להקביל פני רבו, או פני אביו, או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש, עובר במים עד צוארו ואינו חושש. ועושה מצוה שהלך לעשותה וחוזר במים למקומו, שאם לא תתיר לו לחזור, אינו הולך, ונמצא שנכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש. ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שולי בגדיו,
כדרך שעושין בחול. פירש בעל הערוך הטעם, מפני שמקפל בגדו על כתפו, ונמצא יוצא בטלית מקופלת שחייב חטאת. ויש מפרשים שלא ישמט כנף הבגד מתחת ידו, ויביא לידי סחיטה. והר"י פירש שנראה כרוחץ כדרכו כשמוציא ידיו, אבל אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו. (ואמר) [ואמרינן] בגמרא דאמרינן במיא דלא רדיפי, אבל במיא דרדיפי אפילו בחול אסור לעבור בהן עד צוארו, משום סכנה.
<h2>דף עח.</h2>
טיט שהוא לח ביותר, כדי שיניח אדם ידו עליו (והעלה) [ותעלה] בה לחלוחית, שאם הדביק אותה לידו אחרת, תדבק בה לחלוחית, אסור לישב עליה. לא ימלא אדם כלי חרש מים, ויצטנן בה, שהמים נוזלים מדפנו. אפילו כלי מתכות אסור, שמא ינתזו על בשרו המים. ומותר להצטנן בפירות. לוקח אדם מטפחת ערב יום הכפורים, ושורה אותה במים, ומנגבה מעט, ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו, ואינו חושש, אף על פי שיש בה קור הרבה. הגה"ה, נראה שפירוש הרב ז"ל שהכונה בזה להצטנן בה, ודעת רוב המפרשים לעשות זה במקום רחיצה, כדי להסיר לפלוף שבעינו ושעל פניו. וכן נראה מדעת הירושלמי, דאמרינן בירושלמי בתענית ציבור רוחץ ידיו ופניו כדרכו, ובתשעה באב רוחץ ידיו ומעבירן על פניו, וביום הכפורים רוחץ ידיו ומקנחן במפה, ומעביר המפה על עיניו. רבי יונה תרי סמרטוטא ויהיב ליה תחות כרא ע"כ. וטעם הנגוב מעט במפה השרויה, שלא יבא לידי סחיטה.
<h2>דף עח:</h2>
אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגלו אחת. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהם. וכורך אדם בגד על רגלו ויוצא, מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. ירושלמי אית תנא תני יוצאין באנפליא, ואית תנא תני אין יוצאין. ולא פליגי, הא בשל עור, הא בשל בגד. וכן נמי אמרינן ביבמות [ק"ב ע"א] אנפליא של בגד מטייל בה ביום הכפורים בתוך ביתו, כלומר אבל לא ברשות הרבים, שמא תשמט מן הרגל, ויבא להעבירה ברשות הרבים. וה"ר יצחק פסק באנפליא של בגד מותר. כתב הבעל ההשלמה ז"ל דסנדל של עץ קרוי מנעל כשהוא מחופה עור.
התינוקות, אף על פי שמותרין באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה, מונעין אותם ממנעל וסנדל. ומפרשי בגמרא הטעם, שכל שאר הדברים הם גידולו של נער, ולא גזרו עלינו חכמים למנוע גידולו, אבל נעילת הסנדל אינו גידולו, שגם בחול פעמים רבות הולך יחף, ולפיכך גזרו עליו. ומותר הסנדל לכל אדם מחמת עקרב וכיוצא בה, שלא תשכנו. פירוש בכל מקום שעקרבים מצויין שם.
<h2>דף פ:</h2>
אכל מעט, וחזר ואכל מעט, וחזר ואכל, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת ג' ביצים, הרי אלו מצטרפות לכשיעור, ואם לאו אין מצטרפות. שתה מעט, וחזר ושתה מעט, וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית, מצטרפין לכשיעור, ואם לאו אין מצטרפין.
אכל צלי במלח, מצטרף המלח עם הבשר. (צרי) [ציר] שעל גבי ירק מצטרף, מפני שמכשירי האוכל כאוכל הן חשובין. היה שבע מאכילה גסה, כגון שאכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ואחר כך אכל אוכלין הראויין פטור, אף על פי שזה ראוי לרעב, אינו ראוי למי ששבע (בזה) [כזה]. והר"ש ז"ל פירש אפילו שבע מאוכלין ראויין, כגון שאכל בליל יום הכפורים סמוך לתחילת הלילה, שעדיין היה שבע ומלא מסעודת הערב, ולפיכך כשאוכל הלילה, האכילה גסה לו (ואינה) [ואינו] נהנה ממנה כלל, אבל מזקת לו, ולפיכך פטור. ע"כ. ונ"ל שלא נאמר זה אלא לאוכל כל מאכלין שאינן ראויין, אלא למי שהוא רעב, אבל אם אכל מאכלים הראויים אף לשבע, כגון מאכלים המבושמים והמתובלין, שיש הנאה בהן אף לשבע, באמת יתחייב בהן, אפילו אכלן על השבע, (כדאמרי) [כדאמרינן] בעלמא רווחא לבסומי שכיחא. חולה שיש בו סכנה, ששאל לאכול ביום הכפורים, אף על פי שההרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך, מאכילין אותו על פיו עד שיאמר די. כתב הר"ף ז"ל פירש ר"י בתשובת שאלה כשחולה שואל לאכול ביום הכפורים, אומרים לו יום הכפורים הוא. ואם אמר אף על פי כן תנו לי, מאכילין אותו, דכי האי גונא חולה אומר צריך קרינא ביה, אף על פי שאינו אומר בהדיא שהוא צריך משום סכנה. אמר החולה איני צריך, והרופא אומר צריך, מאכילין אותו על פיו. והוא שיהיה רופא בקי. רופא אחד אומר אינו צריך, ואחד אומר צריך, מאכילין אותו. מקצת הרופאים אומרים צריך, ומקצתן אומרים אינו צריך, הולכים אחר הרוב, או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני, [אבל אם אמר צריך אני], מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים, והיו כולם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך, מאכילין אותו. ירושלמי רבי חנינא הוה יתיב קמיה דרבי חגאי ביום הכפורים, אמר ליה צחינא טובא, אמר ליה זיל שתי. בתר שעתא אשגחיניה, אמר ליה מהו צחותא עבריה, אמר ליה מכיון דשרית לי אזלא לה. שמעינן מינה שאין היצר תאב אלא בדבר האסור לו, הילכך שפיר דמי למיעבד הכי. ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר, שהיו עושין סוכות בדרך, ומזמנין לו שם מזון ואומר הרי לך פת ומים. ומפרש טעמא, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו. ואמרינן נמי שמעולם לא הוצרך אדם לכך. ע"כ.
<h2>דף פא.</h2>
אכל אוכלין שאינן ראויים למאכל אדם, כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים, או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיה, כגון ציר או מורייס או חומץ, אף על פי שאכל ושתה מהן הרבה, הרי זה פטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. שתה בלילה חומץ מזוג במים חייב. והבעל ההשלמה ז"ל פסק אפילו חי חייב.
ולדברי הכל, בין השמשות הוא ספק. וקבלה בידינו שעונש הספק גדול מעונש הודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (דדמי) [דדמי] חטאת דנקא, כלומר אפילו לא יהיה לו לאדם דמי כשבה או שעירה, שיביא חטאת אלא דנקא, ודי לו בכך. פירוש דנקא הוא מעה, והוא שתות הדינר, כדאמרינן ו' מעה כסף דינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, ואכל אחת מהן, ולא ידע איזו אכל, צריך להביא אשם שוה ב' סלעים, שהן מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרים, והדינר ז' מעין, נמצא שב' סלעים הן מ"ח מעין, ועל הודאי די לו במעה אחת בלבד. מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק, וטעמו של דבר, למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, מפני שהודאי משים האדם אל ליבו, ודואג ומתחרט על מה שעשה, וחוזר בתשובה ומבקש רחמים, אבל על הספק, עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי של שומן היתה, ולא ישית אל ליבו בכך. ולכך החמירו ז"ל על הספק. והוא הדין לכל ספק שבעולם. ומכאן אנו יכולין ללמוד לכל הספיקות, שראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מהם בכל יכולתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש, ויוציא כל ספק מליבו. וכך אמרו חז"ל הסתלק מן הספק, לא כמו שעושין הרבה בני אדם שמכניסין עצמן לידי ספק ואין מקפידין בכך. והר"ף ז"ל כתב מכל מקום צריך לפרוש מלאכול משעת שקיעת החמה, לכל הפחות, משום דאז (מתחיל') [מתחיל] בין השמשות דרבי יהודה. ובין השמשות הוי ספק לילה, דהוי עצומו של יום, [ולא] הוי בכלל תוספת.
כשם ששבות מלאכות בין ביום בין בלילה, כך שבות לענוי בין ביום בין בלילה, וצריך להוסיף מחול על הקודש, בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, כלומר התחילו לצום ולהתענות מערב תשיעי סמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה מעט ליל אחר סמוך לעשירי, שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. כתב הר"מ [נ"ע] מותר לאכול ולשתות בערב יום הכפורים לאחר שסלק השולחן, ובלבד שתהא חמה זורחת. נשים האוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על קודש, אין ממחין בידן, כדי שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להן, מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות. וכן כל הדומה להן. והבעל העתים ז"ל כתב וזה לשונו, האוכל ושותה בתוספת יום הכפורים, והרוחץ והסך [והנועל] והבועל והעושה בו מלאכה באיסור עומד, אבל אינו ענוש כרת. והוא הדין לבין השמשות שלו, דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו', ובמלאכה כתוב אשר תעשה כל מלאכה וכו', על עצמו של יום הכפורים ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על התוספת. ובין השמשות שלו ספיקא הוא. והני מילי חד בין השמשות, אבל תרי בין השמשות מחייב כרת, ממה נפשך, אי בין השמשות יממא הוא, הא קאכיל, אי בין השמשות לילה הוא, הא קאכיל עכ"ל.
<h2>דף פא:</h2>
הכוסס פלפלין או זנגביל יבש וכיוצא בהן פטור, אכל זנגביל רטוב חייב. אכל עלי גפנים פטור, לולבי גפנים חייב. ואלו הן לולבי גפנים, כל שלבלבו בארץ ישראל מראש השנה עד יום הכפורים, יתר על זה הרי הן כעצים ופטור, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פב.</h2>
קטן בן תשע או בן עשר מחנכין אותו לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בב' מאכילין אותו בג'. היה רגיל לאכול בג' מאכילין אותו בד'. לפי כח הבן מוסיפין לענותו (בשיעור) [בשעות]. בן י"א, בין זכר בין נקיבה, מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות. וכן פסק רב האי גאון ז"ל והרי"ף ז"ל. והבעל הלכות גדולות פסק כרבי יוחנן דאמר בן י' ובן י"א אין מענין אותן, אבל מחנכין אותן לשעות. [א"א] (גרסינן) [גירסא] זו לא מצאנו בספרינו שיהיה הזכר והנקבה [שוין], אלא הכל לפי בריאות הזכר ולפי זמנו, והנקיבה לפי זמנה. והלכה כרב הונא ורב נחמן דקיימי בחדא שיטה, ולא פליגי אהדדי, אלא מר מיירי בתינוק, ומר מיירי בתינוקת. ובעל השלמה ז"ל כתב דליכא השלמה דרבנן ב' שנים קודם השלמה מן התורה ע"כ. בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות, הרי הם גדולים לכל המצוות, ומשלימין מן התורה, אבל אם לא הביאו שתי שערות, עדיין קטנים הם, ואין משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים, שלא יבא לידי סכנה. פירוש, שאין מניחין (אותן) [אותו] להתענות, ואפילו לשעות. ובזה נכשלין הרבה בני אדם, וראוי למחות בידם. והר"ש ז"ל פירש אין מענין, אין חייבין להתענות. ואין לשון מענין מיושב עליה.
עוברה שהריחה, לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, ותמשול ברוחה עד לערב שתהיה מותרת לאכול. ואם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה.
<h2>דף פג.</h2>
מי שאחזו בולמוס, פירוש הוא חולי של רעבון, ויש בו סכנה, מאכילין אותו מן הקל שבאיסורין, ואחר כך החמור, עד שיאורו עיניו. ומפר' בגמרא, עד שיבחין בין מר למתוק. ואפילו נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד, ואין משהין אותו עד שימצא דברים (מותרים) [המותרים].
<h2>דף פה:</h2>
ודרש רבי (אליעזר) [אלעזר] בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עוונות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, דעו לפני מי אתם מטהרים, ומי שמטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ונאמר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
<h2>דף פו:</h2>
ואמרו ז"ל מצות וידוי יום הכפורים. ושיבחו המתודה אף על מה שהתודה ביום הכפורים אחר. וסמכו על הפסוק כי פשעי אני אדע וכו', שאין (לבו) [לבי] בטוח שנתכפר עלי, כי גדול עוני מנשוא. (אף) [ואף] על פי שהתודה ערב יום הכפורים קודם אכילה, כמו שכתבנו במקומו, צריך להתוודות בכל התפלות של לילה ושל יום, שמא אירע לו דבר חטא בין זו לזו, ועוד על שם וחטאתי נגדי תמיד.
<h2>דף פז:</h2>
כתב הרי"ץ ז"ל וזה לשונו, ומבעי ליה לאיניש ליקורי ליומא דכפורי בכסות נקיה, דאמר ליה ריש גלותא לרב המנונא [שבת קי"ט ע"א] מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד, אמר ליה זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, כבדהו בכסות נקיה. פירוש, דבמאכלים ומשתאות אי אפשר כשאר ימים טובים. ואמרינן בהגדה אתה מוצא בנוהג העולם, כשאדם נכנס לדין גופו מרתיע, שאינו יודע מה יהא בדינו, וישראל נכנסים לדין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכמה קטגורין לפניו, והן נכנסין במלבושין נאין, ומגלחין את זקנם, ומתקנים שערם כבני אדם, שיודעין שאביהם שבשמים הוא פטרונם וסניגור שלהם, וכמה מצוות שנצטוו במועדם, הוי מלמדך להועיל. עוד זאת באגדה, כי מי גוי גדול, אמר רבי ברכיה אין אומה כאומה זו. אומה אחרת מגדלת שער וצפרנים, לפי שאינה יודעת שנוצחת מלחמתה, אבל ישראל יש להם יום הכפורים, ולובשים לבנים ומתעטפין לבנים ויושבין, שיודעים שהם מנצחין.
שליח צבור אומר הוידוי באמצע תפלה. ואפשר שזה מפני שהוא מאריך באמצע תפלה בסליחות ובפסוקי דרחמי, תיקנו לערב הוידוי ביניהן, וכן הוא מסודר ברוב הסדרים. ולא נהגו לומר שליח ציבור כל פרטי [אבל חטאנו], אלא בדרך כלל חטאנו והרשענו ומרדנו וסרנו ממצוותיך. וכן הדין, לפי שהוא מתודה על כל העם איך יפרוט שום חטא, ומי יטיל שום חטא פרטי על כל הציבור בכלל. וכתב גאון ז"ל שכל העם צריכין לעמוד כשיאמר שליח ציבור אבל חטאנו, אף על פי שכל אחד התודה בתפלתו ויוצא, מדאמרינן בגמרא כי מטא אבל חטאנו קם אכרעיה וכו'. ומבקש תחילה על השגגות, ואחר כך על המרדין, שאומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן הדין לבקש תחילה על הקל, ואחר כך על החמור. וכן הסדר נמי בסדור אבינו מלכנו, שאומר תחילה מחוק ברחמיך הרבים וכו', ואחריו מחול וסלח, ואחריו מחה והעבר פשעינו, שמבקשים תחילה על החטאים, ואחר כך על העוונות, ואחר כך על הפשעים אלו המרדים.
כתב ה"ר יצחק יש נהגו להתענות ב' ימים לשם יום הכפורים. וחומרא יתירה בעלמא היא, שהרי אחרי שאין אנו מקדשין על פי הראיה בשום מקום, אין לחוש. וכתב הר"מ [נ"ע] כי מי שהתענה ב' ימים לשם יום הכפורים, צריך (לעשות) [לעשותן] לעולם, הואיל וקיבל עליו יום שני לשם יום הכפורים, אבל אם התנה להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, אינו צריך להתענות לעולם, כי אינו דומה ליום הכפורים שהוא איסור כרת, והואיל ואסרו עליו פעם אחת, אסור לו לעולם.
וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים, אם לח הוא, מקנח במפה ודיו, ואם יבש הוא, או שנתלכלך, רוחץ המקומות המלוכלכין בלבד, ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין (לטובל) [הטובל] בזמן הזה (טהר') [טהור] מפני טומאה, ואין הרחיצה לקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג, ואין המנהג לבטל דבר האסור, אלא לאסור המותר. ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל, אלא כשתיקנו טבילה לבעלי קריין, וכבר ביארנו שבטלה תקנה זו.
